מכתבתה של ד”ר ליאת הולר הררי “כואב לך הגוף? אולי הבעיה היא נפשית” עולה שכאשר ישנם סימפטומים גופניים הקריטריון העיקרי הנדרש על מנת לשייכם למצוקה נפשית הוא שלא ימצא להם הסבר בבירור רפואי גופני.
מהנסיון שלי הגישה הזאת מסוכנת ועלולה לעכב ואף למנוע טיפול רפואי הכרחי’ ולגרום למצוקה נפשית קשה.
1. האם אפשר לתת אבחנה נפשית רק על סמך שלילה (מוגבלת) של מחלות גופניות?
2. איך אמורה להתקבל ההחלטה שהבירור הגופני היה מספק ושהסיבה היא נפשית? מי אמור לקבל אותה? מה הקריטריונים?
3. מה קורה כאשר מדובר במחלה פחות שכיחה, שיש סיכוי קלוש שרופא משפחה והרופאים שהוא מפנה אליהם יכירו ויוכלו לאבחן?
התוויות הנפשיות מודבקות כיום בקלות מדי ע”י רופאים ללא הכשרה מספקת בבריאות הנפש.
לעיתים קרובות במקום שרופאים יאמרו שאינם יודעים לעזור, או שהבעיה אינה בתחום התמחותם הצר, הם מדביקים תוויות נפשיות.
התוויות האלו מונעות את המשך הבירור הרפואי ופוגעות בסיכוי לקבלת יחס מקצועי מרופאים אחרים.
וכתוצאה מהדבקת תוויות אלו התסכול, המצוקה הנפשית, אובדן האמון במערכת הרפואית ולפעמים גם הפגיעה בביטחון בכושר השיפוט העצמי, מונעים מהמטופלים את היכולת להתעקש, להמשיך בבירור הרפואי ולהגיע לאבחנה ולטיפול ראוי.
אין לי ספק שמצוקה נפשית עלולה לגרום לסימפטומים גופניים ושחשוב לטפל במצב.
אבל חשוב לא פחות למצוא את הדרך להסדיר ולפקח על הפסקת בירור גופני על סמך הדבקת תוויות נפשיות לא מבוססות.