הקַלוּת שבסרטן

IMG_3124

כולם רוצים “למצוא תרופה לסרטן”,
אז את התרופה לסרטן שהיה לי כבר מצאו.
מה עם למצוא את האנושיות שהלכה לאיבוד במערכת הרפואית ?
ומה עם לדאוג גם לחולים במחלות כרוניות בעלות יחסי ציבור פחות זוהרים ?

אני לא אשכח את הטלטלה שחוויתי עם אבחנת הסרטן.
בשביל האנשים הקרובים אלי זאת היתה בשורה קשה לעיכול, אבל בשבילי זאת היתה הקלה אדירה.
אחרי תקופה ארוכה של חוסר אונים, שבה התקשתי בתפקוד בסיסי בבית, סוף סוף היתה אבחנה חד משמעית וסיכוי לטיפול מהיר שיוציא אותי מזה.

זה היה בלתי נתפס, שלמרות שרגע לפני האבחנה ורגע אחריה רמת המוגבלות שלי היתה זהה, ומה שהשתנה היה בסה”כ כמה אותיות לועזיות שהוצמדו למצב, הכל נראה כל כך אחרת. פתאום הקשיים זכו להתייחסות הראוייה, יכולתי לקבל טיפול ותמיכה, והיתה תקווה אמיתית להחלמה.

במקום רופאים שכל מה ששמעתי מהם קודם היה “פסיכוסומטי” והמלצות לציפרלקס ולדיקור, הגעתי לרופאים, שהתייחסו באמפתיה, הפנו אותי לבדיקות דחופות ונתנו לי טיפול.

במקום שהאנשים בסביבתי הקרובה “יעודדו אותי” להתעלם מהמוגבלות ולעשות יותר, הם הגישו לי את העזרה שהייתי זקוקה לה. ואנשים מהמעגל הרחוק יותר, שאת חלקם לא פגשתי שנים, הופיעו, התעניינו, תמכו, ועזרו.

במקום המתנה ממושכת לתורים לרופאים, לבדיקות ולטיפולים, קיבלתי תורים מהיום למחר ותוצאות מיידיות. הבירוקרטיות המתישות התפוגגו להן, מעט הטופסולוגיה שנדרשה התקבלה מיידית ורב הבירוקרטיה טופלה ע”י בית החולים.

קבלת קצבת נכות בביטוח לאומי הפכה מתהליך מפרך, או כמעט בלתי אפשרי, במחלות אחרות, לאוטומטית, מהירה ופשוטה.

וכאשר הסטטוס במערכת השתנה ל”חולה אונקולוגית” הופסקו התשלומים על טופסי 17 ועל ביקורים אצל רופאים מקצועיים ולא היתה השתתפות עצמית על כל התרופות שבסל לסרטן.

מצד אחד זאת היתה הקלה גדולה, מצד שני זה עורר בי תדהמה ותיסכול אדיר.
אם המערכת יודעת להיות עד כדי כך יעילה ותומכת, איפה היא היתה במשך כל השנים שבהן החברים שלי ואני מתמודדים עם מחלות לא פחות קשות, שאינן נקראות “סרטן” ??

ומדוע כשבשנים האחרונות הגעתי שוב לרמת מוגבלות, פחות או יותר דומה לזאת שחוויתי בזמן הלימפומה, ואני מקבלת כיום כטיפול את אחת התרופות שקיבלתי גם אז ביחד עם הכימותרפיה, ההבדל כל כך גדול ??

כשקיבלתי את התרופה הזאת לסרטן עבר בדיוק שבוע מהפעם הראשונה שבה דרכתי במרפאה ההמטואונקולוגית ועד שקיבלתי את העירוי, ועכשיו התור לעירוי לוקח חודשיים.

תהליך העברת התרופה מקופ”ח לביה”ח היה שקוף לי, ועכשיו הוא היה כרוך בחודש וחצי מתיש ומייאש של מאבק בירוקרטי (כמעט) בלתי אפשרי.

לא שילמתי על התרופות שקיבלתי עם הכימותרפיה, ואילו עכשיו, אני נדרשת לשלם השתתפות עצמית, שהיא יותר ממחצית מקצבת הנכות שאני מקבלת מביטוח לאומי. מה גם שאז קיבלתי מביטוח לאומי קצבת נכות מלאה ותוספת לשרותים מיוחדים, ואילו עכשיו אני מקבלת רק קצבת נכות חלקית.

האם אנשים הסובלים ממחלות שאינן סרטניות אינם זכאים לטיפול ראוי ??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *